שני מאמרים שפורסמו בשבוע שעבר ב-New England Journal of Medicine טוענים כי ניתן לרסן את ההטרדה המינית בעולם הרפואה ולהביא לחיסולה של התופעה השלילית ההרסנית רק על ידי התמקדות בפעולות מניעה נרחבות ובשינוי תרבותי ברמה המוסדית וברמת המנהיגות הרפואית.
עוד בעניין דומה
בעיית ההטרדה המינית ברפואה היא "מחלה כרונית מתישה" כתבו במאמר אחד ד"ר אסתר צ'ו (Choo), בוגרת רפואה מאוניברסיטת הבריאות והמדע בפורטלנד, אורגון, יחד עם עמיתיה. הם קוראים להשקיע מאמצי מניעה נרחבים במקום לטפל פרטנית בכל מקרה של הטרדה מינית.
במאמרם מצטטים ד"ר צ'ו ועמיתיה דו"ח של האקדמיות הלאומיות האמריקאיות למדע, הנדסה ורפואה NASEM שפורסם באחרונה ובו צוין כי 50% מהסטודנטיות לרפואה דיווחו שחוו הטרדה מינית במהלך לימודיהן והכשרתן כרופאות.
עוד ציינו מחברי המאמר כי עולם הרפואה עצמו רואה בהטרדה מינית בעיה אינדיבידואלית במקום בעיה ארגונית. הם טוענים כי ארגוני הרפואה מתמקדים ב"תלונות רשמיות ובניהול מקרים בדרכים משפטיות" אבל הם אינם מביאים בחשבון את העובדה כי "הטרדה מינית היא למעשה מערך שלם של התנהגויות מילוליות ולא-מילוליות שמציג עוינות, איבה, החפצה, הרחקה והדרה או ראיית החברים או המגדר כמי שמצוי במעמד של דרגה שנייה". כמו כן הצביעו על הקשר שבין בעיית האפליה לבין הטרדה מינית, ושני אלה נקשרים יחד לפוטנציאל ההתקדמות של נשים בקריירה שלהן.
"כאשר קיים באורח שיטתי פיחות ואיחור בקידום נשים בהשוואה לגברים והן גם משתכרות פחות מהאחרונים, היחס הזה אליהן מערער ומחליש את כוחן במוסד שבו הן מועסקות ואת יכולתן לדווח או להגן על עצמן כנגד התעללות מינית מתמשכת מצד עמיתים גברים, ובמיוחד מצד גברים שהם הממונים עליהן ושבידיהם השליטה על שכרן, קידומן ועל ההזדמנויות התעסוקתיות והמקצועיות שלהן", ציינו מחברי המאמר.
במאמרם מצביעים המחברים על שינויים נרחבים שיש לבצע ברמה המוסדית-ארגונית: יותר גישה מניעתית לנושא ההטרדה המינית, "ממש כמו ברפואה שבה כשמדובר במחלה כרונית מתישה, הטיפול הוא ממוקד במניעה ראשונית ושניונית, יש לקיים באורח שגרתי ובאופן ממוקד, מערכתית, דיונים על הטרדה המבוססת על מגדר שונה. זה יביא לשינוי תרבותי, יביא להחלפת הגישה העכשווית של 'להמתין עד שההטרדה תפרח ותשגשג - ותהיה כבר גרורותית'".
המאמר השני נכתב על ידי ד"ר ויקטור דזאו (Dzau), גם הוא רופא מהאקדמיה הלאומית לרפואה בוושינגטון, ועל ידי ד"ר פולה ג'ונסון מקולג' וולסלי במסצ'וסטס. הם קוראים למנהיגות הרפואה לסייע למוסדות בביצוע השינויים: לקבע ערכים כמו שונות, מגוון, הכללה, כבוד והוקרה במדיניות המוסדית; לצמצם מבנית בכוח ההיררכי; לספק אופציות דיווח אלטרנטיביות; להגן על קורבנות הטרדה מינית מנקמה; להבטיח שקיפות ואחריות דיווח בחקירות פנים-מוסדיות לגבי כל מקרה.
"זוהי בעיה שמתחילה בצמרת", כתבו ד"ר דזאו וד"ר ג'ונסון. הם הוסיפו כי דו"ח ה-NASEM גם הצביע על כך ש-45% מהסטודנטיות לרפואה באוניברסיטת טקסס ובמערכת הרפואית המסונפת לה ו-50% באוניברסיטת המדינה של פנסילבניה חוו "הטרדה מינית מצד חבריהם לפקולטות".
הם משערים כי הטרדה "נוטה יותר להתרחש בסביבה שבה גברים הם השולטים וכאשר לא מופגנת הסובלנות המוסדית להתנהגויות שהן בגדר הטרדה מינית, כאשר קיימים היררכיה ויחסי תלות בין הסטודנטים שבפקולטה לבין מאמניהם וכאשר סביבת האימון מבודדת, כפי שהיא קיימת ברפואה".
יתר על כן, מעט מאוד נשים מחזיקות בתפקידי הנהגה, מציינים המחברים ומצטטים נתונים סטטיסטיים של ההתאגדות האמריקאית של הקולג'ים לרפואה: רק 38% מחברי סגל בפקולטות, 15% ממנהלי המחלקות ו-16% מהדיקנים הם נשים.
המחברים קראו למנהיגי האקדמיות לרפואה להתחייב לשינויי תרבות מערכתית נרחבת ולהתחייב גם למניעת הטרדה מינית עוד לפני שהיא מתחילה להתרחש. "הטרדה מינית ברפואה האקדמית היא סימפטום של כשלים שיטתיים ומערכתיים המונעים מכוח העבודה הרפואי מלממש את מלוא הפוטנציאל הביצועי שלהם. כמנהיגים, אנחנו מתעלמים עדיין מהסכנה שבבעיה הזאת", ציינו.